'המשחק ההורמונאלי' נע סביב התעייפות השחלה וירידה בתפקודה.
הכול מתחיל עוד בשלב שהיינו עובריות בבטן אימנו. כעוברית בגיל חמישה חודשים (חודש חמישי של ההיריון) השחלה שלנו כבר היתה איבר מתפקד עם כשמונה מיליון זקיקים.
תשעה חודשים עברו להם ביעף ועד הלידה כבר 80% 'הלכו' ולעולם הגחנו עם כ-2 מיליון זקיקים.
המספרים הולכים ופוחתים ולגיל הפוריות אנו נכנסות עם 500 אלף (500 זקיקים יבייצו במהלך גיל הפוריות).
אנו בזבזניות בנושא הזקיקים זה בהחלט נכון !
כך עוברות השנים במהלך שנות הפוריות חודש ועוד חודש הריון ולידה ולגיל המעבר אנו מגיעות עם כ-1000 זקיקים.
השנים הראשונות ההורמונאליות שלנו (גיל ההתבגרות) וגם השנים ההורמונאליות האחרונות (פרה-מנפאוזה) שלנו מתאפיינות בחוסר ביוץ כלומר רק הפרשת אסטרוגן וללא הפרשת פרוגסטרון. ובשלב הבא ישנה הפסקת ייצור האסטרוגן השחלתי וכניסה רשמית לגיל המעבר. הרבה אברים בגוף שלנו מכילים קולטנים לאסטרוגן ומושפעים ממנו, חלקם יותר וחלקם פחות ולכן ההשפעה היא רב מערכתית.
אנו פוגשות תופעות רבות גופניות ורגשיות במערכות הגוף השונות בין עם מערכת העיכול, למטבוליזם שמשתנה, עלייה באלרגיות, כאבי מפרקים, סערות רגשיות, איזונים 'משובשים' בזרימת הדם ואיתם גלי החום, הכול מושפע מהשינויים ההורמונאלים הגדולים העוברים אלינו.
גיל הפסקת הווסת (מנופאוזה) בישראל נע סביב גיל 48–49. (בעולם 45-55) עם זאת, תוחלת החיים עלתה ואם באמצע המאה ה-19 רבות מהנשים לא זכו להגיע לגיל 50, היום תוחלת החיים מגיעה לגיל 84 בנשים בעולם המערבי, ולכן כיום שליש מחיינו אנו במצב ההורמונאלי של גיל המעבר.
בדיוק בגלל זה חשוב שנערוך את השינויים המתאימים באורח החיים שלנו להתאים את עצמנו לחיים בגיל ההורמונאלי – החיים המאוזנים שלנו גם ללא האסטרוגן השחלתי.
לאהוב את עצמך בדיוק כמו שאת גם בגיל המעבר
באהבה מרב
