נויה יושבת מולי ומניחה על השולחן את תמונות האולטרסאונד.
קטנות, מטושטשות — ומלאות בחיים.
היא רועדת.
“יש דופק… והוא גדל… באמת.”
כמו מישהי שפוחדת להאמין שמשהו טוב סוף־סוף קורה לה.
היא מספרת שכמעט לא נושמת.
שהגוף דרוך, הלב לא נרגע, והמחשבות רצות קדימה:
רק שהכול יהיה בסדר.
אחרי כל מה שעברה בדרך להריון הזה —
זה הריון יקר מאוד עבורה
זה חלום יקר, רגיש, שמפחדים שמשהו יקרה.
ואנחנו יושבות יחד בקליניקה
ונותנות מקום לפחד, להתרגשות, לדמעות.
בלי למה ובלי “תהיי רגועה”.
כי ככה נראית אהבה כשהיא עוד בתחילת הדרך.
עם הזמן ההריון ימשיך לגדול,
ואיתו גם האמון,
והחיבור,
והנשימה תחזור לאט לאט.
בהצלחה נויה אהובה 🤍
חיבוק גדול ממני
מרב